כלב

בכל מה שקשור לחיות מחמד יש בחברה החרדית גישה אחרת
במקרים נדירים יגדלו אפרוחים (אלה בהעדר ידע וטיפול מתאים מתים לרוב ולא מגיעים לשלב התרנגולות)
יש פה ושם אנשים שמגדלים דגים באקווריום, ואני אפילו זוכרת שהשכנים הביאו קרפדות קטנות שנמצאו בדשא של גן החיות התנכי, אני לא אשכח איזו אובססיה הייתה לי כמה שנים אחרי, למצוא כאלה בעצמי, יצורים מופלאים.
גם צבים נחשבים לחיות מחמד מקובלות אם כי השכיחות נמוכה גם במקרה זה.

כלבים וחתולים- חיות טמאות! (חיות טורפות ומפלצתיות, וגם לא כשרות כמובן)

מי שגדל בחברה החרדית יתכן שמימיו לא יתקל בכלב, חתולים לעומת זאת מסתובבים בפחי הזבל בכמויות, זו המזללה האולטימטיבית לחתולים, כשמאות משפחות זורקות את שיירי ארוחות השבת הבשריות.
ממפלצת החתול המצוי יש פחד גדול, לא אחת ראיתי ילדה שהתבקשה להוריד את הזבל עומדת במרחק ביטחון מהמכולה המפחידה המכילה עשרות חתולים, חוששת שאם היא תתקרב, לבטח יקפצו עליה ינשכו וישרטו אותה.
זריקת שקיות הזבל ממרחקים גדולים שכיחה בשכונות החרדיות בדיוק מסיבה זו.

הסיפור שלי הוא דווקא על כלב, המפלצת האימתנית שמככב בסיטואציה סוראליסטית.
הייתי תלמידת כיתה ה' בבית ספר בית יעקב לבנות חרדיות, ילדה שונה, מרדנית, חסרת גבולות, מופרעת.
זה היה יום שישי או ראש חודש והתקיימה פעילות בית ספרית בחצר או שכולם היו שם מבעתת הכלב, לא ניתן לדעת מה מהשניים נכון שכן אני הייתי בכיתה הריקה ועסקתי בענייני.
לפתע פרצה אל הכיתה בצעקות ילדה מאחת הכיתות שמעלי ומקטעי הדברים יכולתי להבין, מבלי להאמין, שכלב ענק כלוא בשרותי הקומה העליונה.
זינקתי לשם מיד מחשש שיפגעו בו, הייתה מי שדפקה בחוזקה על דלת השירותים בו כלוא היה הכלב, אולי כדי להפחיד אותו או שמא חשבה שבאורח נס הוא יעלם משם אם היא תמשיך לדפוק, סילקתי אותה מהמקום וחיכיתי מעט, ואז בזהירות פתחתי את הדלת ומצאתי כלב די גדול (בגודל שלי דאז, ילדה בת 10) זנבו מצונף בין רגליו והוא מבוהל ומבולבל.
ליטפתי אותו וחיבקתי עד שנרגע, אחזתי במלוא כוחי בקולר שהיה על צווארו, והתחלנו ללכת, אני עם הכלב, ספק אם אני או שמא הכלב מוביל.

יצאנו אל החצר וניסיתי לבקש מכל מי שהיה בטווח לא להתחיל לרוץ, מאוחר מדי.
ברגע שיצאתי והכלב איתי התחילו זעקות אימה ומנוסה לכל עבר, מבטי בעתה נראו על פני כל הבנות והמורות שהתרכזו בחצר (התמונה נחרתה בזיכרוני), והכלב שראה את המנוסה התחיל לרוץ כשבקושי רב אני מצליחה להמשיך ולאחוז בקולרו.

רצנו ככה אל מחוץ לבית הספר ובדיוק בכניסה לבית הספר לבנים- התלמוד תורה (החיידר), השתחרר הכלב מאחיזתי ורץ הישר לפתחו של החיידר, מספר רגעים של היסוס שהרי הכניסה לבנות אסורה בהחלט, ורצתי אחריו שכן הסכנה הצפויה לו במוסד לבנים גדולה מזו שהיה בה בבית הספר לבנות, היו אי אילו קריאות גנאי שהופנו כלפי אבל השגתי את מטרתי, שוב תפסתי את הכלב והרגעתי ושוב הובלתי אותו החוצה והמשכנו ללכת.
הכוונה הייתה לקחת אותו אל העמק החוצץ בין השכונה לחוות סוסים, בתקווה שהכלב ירוץ אל חוות הסוסים שיתכן שממנה הוא הגיע.

הלכנו ברחוב שהיה שקט באופן מפתיע, יתכן שאי מי שראה אותנו מרחוק התנדף מבהלה, ירדנו במדרגות בנין המוביל אל העמק וגבר חרדי צעיר עצר אותי, לקח ממני את הכלב כמעט באלימות וחרף מחאתי אמר שהוא ייקח אותו אל החווה מכאן, הכלב נגרר אחריו בחוסר רצון, אבל לי כבר לא היה עוד מה לעשות, חזרתי הביתה.