יום שלישי, 29 במאי 2012

רדופה


כשהייתי בת 4 אבא ואמא התגרשו, הלכנו עם אמא לגור במרחק הליכה מהבית של אבא בירושלים, אבל כבר אחרי שנה וקצת עברנו לגור בישוב חרדי רחוק יותר, אמא הייתה עסוקה בלמצוא לה שידוך או לסבול ממיגרנות ואני הסתובבתי ברחובות הישוב הקטן ושיחקתי עם חתולים טיפסתי על עצים או קפצתי מגגונים של מתקנים בגינה וחיפשתי דמות אב בנערי השכונה.

מפעם לפעם אמא לקחה אותי לרופאים, היו כל מני רופאים שונים וגם בדיקות לא נעימות והייתי צריכה לבלוע כדורים לפעמים אדומים קטנים ולפעמים צהובים סגולים וגם כדורים לבנים קטנים או גדולים ומדי פעם טיפות מרות וכלום לא חיסל את הדלקות לתמיד.

כשהייתי בת 9 אמא מצאה בעל חדש, ובשבוע של חנוכה היא הלכה להתחתן והשאירה אותי יומיים אצל שכנים בישוב ויומיים אצל חברים שלה בירושלים, לפנות בוקר דיברתי עם הבן של החברים שהיו משפחה של חרדים ותוכן השיחה היה "לא צנוע" כהגדרתם, ההורים שכנראה כבר לא ממש ישנו שמעו את השיחה ובבוקר קמו ומאוד כעסו, נתנו לבן שלהם לשים בפה פלפל חריף כדי לחטא אותו מהמילים הלא צנועות ואותי שלחו משם לבית בעלה החדש של אמא שם אגור בחמש שנים הבאות.

אל הבית החדש הגעתי עם חום גבוה ודלקת גרון, הייתי שם יומיים לבד שכבתי חולה במיטה ואיכשהו דאגתי לעצמי.

שרדתי חמש שנים בין דלקת לשפעת וחזרת ואנגינות בבית שאין לי בו הרבה מקום והוא בקושי הבית שלי, זה הבית של בעלה של אמא וחמשת ילדיו אני ואחותי כאילו פלשנו לשם. חילקו לכל ילד 2 מדפים לבגדים ומדף במרפסת לחפצים אישיים ומיטות בסלון לבנות ומיטות לבנים בחדר הקטן, ושוב בין מריבה למחלה ביליתי את רוב זמני ברחוב.

יום אחד כבר לא רציתי לחיות, עליתי לגג של מלון בכניסה לעיר וחשבתי לקפוץ, מישהו פתאום אחז בי מאחור, נבהלתי נורא, הבחור משך אותי פנימה בעדינות וניסה לדבר איתי, אחר כך חזרתי הביתה ובערב נהייתי ממש חולה, לקח לי 4 ימים להתאושש.

בגיל 14 ברחתי מהבית אבל לא ברחתי מהמחלות, באותה שנה הייתי בכמה מקומות עד שהגעתי לפנימיה ושם המדריכות סרבו לתת לי לנוח במיטה בזמנים שכאב לי הגרון והרגשתי רע, החוק היה שהולכים לאחות ואם אין חום אז אין מחלה, ואת הפנימייה נועלים בבקרים, שכבתי חולה בלי חום בדשא מאחורי בית הספר וכשפתחו שוב את הפנימייה בצהריים חזרתי לשכב במיטה.

בתקופת התיכון עברתי לגור בבית של אבא ובשלושת השנים הבאות הספקתי לחלות באנגינה יותר מדי פעמים, באחד הימים היה ליקוי חמה ובזמן ששכבתי במיטה הקרנתי את הליקוי על הקיר בעזרת מראה, על הקיר הופיע עיגול הולך ומשחיר וסביבו הילת אור דקה הולכת ונעלמת ואני הייתי חולה.

יום אחד רציתי להיות מקורית, אז צבעתי בדיוק חצי שיער מלמטה בצבע שחור, למחרת בבית הספר הדתי שלחו אותי הביתה כי לא מקובל להיראות ככה, הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס כששמעתי פיצוץ נוראי, האוזניים צילצלו לי גם כמה שעות אחרי, רצתי מהר לכיוון השני, בטלפון הסלולרי לא הייתה קליטה ואיכשהו הגעתי הביתה. באותו לילה קדחתי מחום שכבתי במיטה והתחלתי לנשום במהירות כזו שהפסקתי להרגיש את היד הימנית שלי, במזל אבא שם לב ונתן לי לנשום לתוך שקית עד שזה נרגע, שכבתי בבית שבוע.

השנים חלפו והמחלות לא. עברו עלי חמש שנים בבצלאל חמישים אחוז במחלות, עברתי למרכז והמחלות עברו איתי, עד לפני חצי שנה לא היה חודש ללא מחלה או חולשה, ואז התחלתי להתאמן, סופסוף מצאתי ספורט שאני מסוגלת להתמיד בו, במקביל שיניתי את הרגלי התזונה התחלתי לקחת ויטמין סי באופן קבוע ולא נחשפתי לקור, לראשונה בחיי הייתי בריאה, חצי שנה ללא מחלות, אולי קצת שרירים תפוסים.

ופתאום אני שוב חולה, מנסה להבין מאיפה זה בא לי דווקא עכשיו.





יום שבת, 10 בספטמבר 2011

אפשר להגיע לשום מקום?

כשמתבגרים העצב שוקע עמוק יותר
המסיכות היפות מתעבות
רק באור הנכון אפשר לראות לתוך העיניים
את שלולית הדמעות שיבשה
רק בלילות בודדים אפשר לחוש
את הצער חובט והולם כלפי חוץ
חלומות מלחמות מתחוללים ומאיצים את הדופק
בשעות בין ערביים קשות
אין זה הפחד אלא הייאוש
במסווה של טירוף שמח
בלי האמת שננעלה מאחור
אי אפשר להתקדם, אי אפשר להגיע לשום מקום


יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

הרומן ההיסטורי שלי עם מוזיקה

 בכל פעם שאני שומעת באקראי את השיר lemon Tree-Fool`s Garden 
אני נתקפת רצון לכתוב על הרומן ההיסטורי שלי עם מוזיקה.
ודווקא מתוך השקט המוחלט של יום שישי מנומנם במיטה,
סוף סוף אני מצליחה לכתוב וכמה ימים לאחר מכן מוציאה אותו לאור.

בהיותי ילדה שגדלה בחברה החרדית נחשפתי בעיקר למוזיקה "חסידית"- לא אהבתי אותה כלל.
בערך בגיל 11 קיבלתי ווקמן שהכיל בתוכו רדיו ואפשרות הקלטה- אז התחלתי להיחשף
למוזיקה חדשה.
מכיון שאסור היה לשמוע מוזיקה לועזית או "חילונית" הייתי מקליטה שירים מהרדיו
על גבי קלטות של אמנון יצחק שהיו מחלקים חינם.

בשנת הלימודים השישית שלי בבית הספר "בית יעקב" הייתה לי חברה טובה שלקחה אותי
להרפתקאות מחוץ לשכונה, במרחק נסיעה, בדיוק בכניסה לירושלים קיים מרכז קניות קטן
שכיום משמש בעיקר את האוכלוסייה החרדית המודרנית.
באותם ימים היינו הולכות למרכז התחנה אחרי הלימודים לשיטוט והשתטות ובילוי משותף.
בבית הספר באותה שנה אסרו עלינו להתרועע ואף העבירו אותה לכיתה אחרת.
באחד הדוכנים מכרו קלטות מוזיקה ב-20ש"ח ולי היה ווקמן.


החשיפה הראשונה שלי למוזיקה מזרחית:
החברה שאיתי מאד התלהבה מקלטת מסוימת ואמרה לי שאני חייבת לקנות אותה ולשמוע,
הקלטת הייתה בקטגורית הלהיטים ולא יכולתי לסרב, בהתלהבות הכנסתי את הקסטה לווקמן והקשבתי,
לא הבנתי מילה, הייתי מבולבלת זה לא נשמע לי עברית, הבטתי בחברתי בתמיהה ושאלתי אותה מדוע
שכנעה אותי לקנות מוזיקה בערבית?, זה היה לי מוזר.
היא חשבה שאני מהתלת בה אך משהבחינה שאני רצינית, התעקשה ואמרה לי להקשיב טוב
כי זה בעברית הייתי נראית לה מאד תמוהה באותם רגעים.
שיר וחצי לקח למוח שלי לקלוט את הצלילים החדשים. זו הייתה הקלטת: "בלעדייך - אייל גולן".

lemon Tree-Fool`s Garden:
אחת הקלטות שקניתי הייתה אוסף של שירים לועזיים:  best of the 90's.
הייתי מתנדבת כל ערב להוריד בעגלה את אחי שהיה אז תינוק בן שנתיים וסרב
להירדם בכל דרך אחרת.
בתיק של העגלה החבאתי את הווקמן עם הקלטת הנ"ל שהייתה אהובה עלי במיוחד,
ובמרחק מעוברי אורח, בגינה מול הבית שתמיד הייתה ריקה בשעות הערב המאוחרות,
הוצאתי בזהירות את המוזיקה והפלגתי אתה למקומות אחרים, רחוקים מכל מה שלא אהבתי
בעולם שלי, הייתי מדמיינת את עצמי חופשיה ואהבתי במיוחד את השיר הזה.


הורה האחזות
בלילות, אחרי שכולם נרדמו הייתי שומעת עם אזניות מתחת לשמיכה תוכניות רדיו.
אני חושבת שזה היה ברשת ג'  קצת לפני מהפכת המוזיקה העברית שהייתה בדיוק באותה
שנה (1997).
את אותה תכנית רדיו בלילה מסוים לא שכחתי בגלל תקרית שמציקה לי עד היום,
התכנית הייתה באורך של שעתיים ובסיומה באופן מפתיע הייתה חידה קטנה ומספר טלפון פורסם
בכדי לענות, השאלה הייתה: "מה היה השיר הראשון ששודר הערב בתכנית?", ידעתי את התשובה,
זכרתי את השיר היטב הוא סקרן אותי מאד.
באותה תקופה הייתה לי השערה שהשורה או המשפט הכי חזק בשיר זה שחוזר על עצמו
הכי הרבה פעמים היא השם של השיר עצמו.
התגנבתי בשקט למטבח כדי לא להעיר אף אחד והתקשרתי לרדיו כשהדופק שלי מרקיע שחקים,
הייתי בשידור והתבקשתי לענות על החידה, בחשש מה אמרתי כי השיר הראשון בתכנית היה:
"הורה נחל" זכרתי בבירור את השיר והייתי בטוחה שאני צודקת, מאד התאכזבתי כשאמרו לי שאני טועה.
ניתקתי את הטלפון וחזרתי לשמוע את התכנית.
אדם אחד התקשר וענה שהתשובה היא: "הורה האחזות". סומק הציף את לחיי כשהשדרן ענה לו שהוא צודק
ואף הוסיף כי כבר התקשרה מישהי שטעתה כנראה בשם המדויק של השיר, הרגשתי נבוכה ועצבנית.


עסק שחור
הייתי בכתה ט' ולמדתי בפנימיה בצפון הארץ.
לילות חמישי היו לילות לבנים, יחד עם חברה לחדר היינו נשארות ערות עד השעות הקטנות
ומקשיבות לתכנית שהוקדשה כולה למוזיקה שחורה שאז עוד לא הייתה מיינסטרים ובמיוחד לא בארץ.
קניתי דיסקים של זמרי ראפ והיפ הופ שהיום אף אחד כבר לא מכיר כמו public enemy.
ואפילו "פישי הגדול" נכנס לי לאוסף. היום זה מצחיק אותי מאד.


serpents of the liht-Dicide:
כמה שנים אחר-כך כשכבר הייתי בכתה י"ב והחיים שלי התפצלו לארבעה, הכרתי אנשים חדשים,
כאלה שהתאימו לדיכאון העמוק שלי ולטירוף הנפשי הנורא.
בערב הייתי יוצאת עם שקית קטנה ומגיעה לאזור מרכז העיר בירושלים, במסתור אחד הבניינים
החשוכים לבשתי מכנסיים שחורים ואת החצאית החבאתי בשקית בתחתית מדרגות הבניין.
החברה שהכרתי בכיכר הירח לבשו שחורים, ניטים ופירסינגים לרוב וקיבלו אותי לחברתם בלי הרבה שאלות.
אני כמו זיקית חיקיתי את התנהגותם ולמדתי את שיחתם כדי להשתלב, שיחות רבות נסובו על מוזיקה.
מטאל היה הסגנון השולט בחבורה ולי לא היה מושג במה דברים אמורים.
כבר היה לי דיסקמן, ומהר מאד השלמתי פערים, רציתי להיות "מטאליסטית" כמותם.
את serpents of the liht כבר ידעתי לדקלם בעל פה, אם תקשיבו לשיר ואינכם מכירים את הז'אנר,
יתכן שלא תבינו מילה.



ולסיום אחזור להתחלה
הייתי ילדה קטנה, בגן חובה כשהשיר הזה היה להיט ברדיו, אבא שלי גר לבד כשנה לאחר גרושיו מאמי.
"ציירי לך שפם" היה אבא חוזר ושר, ניסיתי לדמיין את אמא שלי מציירת לעצמה שפם.
שרון חזיז היא הזמרת הישראלית הראשונה שהתוודעתי אליה מחוץ לעולם החרדי,
אח שלי הגדול ממני בשש שנים הביא מאיפשהו קלטת עם שירים  מהרדיו,
היינו בביקור בבית אבי ונשארנו בבית לבד.
בקלטת היו בין השאר כמה שירים שאהבתי מיד ורציתי לשמוע פעם אחר פעם: מלך הכביש,
קח אותי לשם והולכת ממך (שוב חשבתי על אמא שלי).






יום ראשון, 19 ביוני 2011

כלב

בכל מה שקשור לחיות מחמד יש בחברה החרדית גישה אחרת
במקרים נדירים יגדלו אפרוחים (אלה בהעדר ידע וטיפול מתאים מתים לרוב ולא מגיעים לשלב התרנגולות)
יש פה ושם אנשים שמגדלים דגים באקווריום, ואני אפילו זוכרת שהשכנים הביאו קרפדות קטנות שנמצאו בדשא של גן החיות התנכי, אני לא אשכח איזו אובססיה הייתה לי כמה שנים אחרי, למצוא כאלה בעצמי, יצורים מופלאים.
גם צבים נחשבים לחיות מחמד מקובלות אם כי השכיחות נמוכה גם במקרה זה.

כלבים וחתולים- חיות טמאות! (חיות טורפות ומפלצתיות, וגם לא כשרות כמובן)

מי שגדל בחברה החרדית יתכן שמימיו לא יתקל בכלב, חתולים לעומת זאת מסתובבים בפחי הזבל בכמויות, זו המזללה האולטימטיבית לחתולים, כשמאות משפחות זורקות את שיירי ארוחות השבת הבשריות.
ממפלצת החתול המצוי יש פחד גדול, לא אחת ראיתי ילדה שהתבקשה להוריד את הזבל עומדת במרחק ביטחון מהמכולה המפחידה המכילה עשרות חתולים, חוששת שאם היא תתקרב, לבטח יקפצו עליה ינשכו וישרטו אותה.
זריקת שקיות הזבל ממרחקים גדולים שכיחה בשכונות החרדיות בדיוק מסיבה זו.

הסיפור שלי הוא דווקא על כלב, המפלצת האימתנית שמככב בסיטואציה סוראליסטית.
הייתי תלמידת כיתה ה' בבית ספר בית יעקב לבנות חרדיות, ילדה שונה, מרדנית, חסרת גבולות, מופרעת.
זה היה יום שישי או ראש חודש והתקיימה פעילות בית ספרית בחצר או שכולם היו שם מבעתת הכלב, לא ניתן לדעת מה מהשניים נכון שכן אני הייתי בכיתה הריקה ועסקתי בענייני.
לפתע פרצה אל הכיתה בצעקות ילדה מאחת הכיתות שמעלי ומקטעי הדברים יכולתי להבין, מבלי להאמין, שכלב ענק כלוא בשרותי הקומה העליונה.
זינקתי לשם מיד מחשש שיפגעו בו, הייתה מי שדפקה בחוזקה על דלת השירותים בו כלוא היה הכלב, אולי כדי להפחיד אותו או שמא חשבה שבאורח נס הוא יעלם משם אם היא תמשיך לדפוק, סילקתי אותה מהמקום וחיכיתי מעט, ואז בזהירות פתחתי את הדלת ומצאתי כלב די גדול (בגודל שלי דאז, ילדה בת 10) זנבו מצונף בין רגליו והוא מבוהל ומבולבל.
ליטפתי אותו וחיבקתי עד שנרגע, אחזתי במלוא כוחי בקולר שהיה על צווארו, והתחלנו ללכת, אני עם הכלב, ספק אם אני או שמא הכלב מוביל.

יצאנו אל החצר וניסיתי לבקש מכל מי שהיה בטווח לא להתחיל לרוץ, מאוחר מדי.
ברגע שיצאתי והכלב איתי התחילו זעקות אימה ומנוסה לכל עבר, מבטי בעתה נראו על פני כל הבנות והמורות שהתרכזו בחצר (התמונה נחרתה בזיכרוני), והכלב שראה את המנוסה התחיל לרוץ כשבקושי רב אני מצליחה להמשיך ולאחוז בקולרו.

רצנו ככה אל מחוץ לבית הספר ובדיוק בכניסה לבית הספר לבנים- התלמוד תורה (החיידר), השתחרר הכלב מאחיזתי ורץ הישר לפתחו של החיידר, מספר רגעים של היסוס שהרי הכניסה לבנות אסורה בהחלט, ורצתי אחריו שכן הסכנה הצפויה לו במוסד לבנים גדולה מזו שהיה בה בבית הספר לבנות, היו אי אילו קריאות גנאי שהופנו כלפי אבל השגתי את מטרתי, שוב תפסתי את הכלב והרגעתי ושוב הובלתי אותו החוצה והמשכנו ללכת.
הכוונה הייתה לקחת אותו אל העמק החוצץ בין השכונה לחוות סוסים, בתקווה שהכלב ירוץ אל חוות הסוסים שיתכן שממנה הוא הגיע.

הלכנו ברחוב שהיה שקט באופן מפתיע, יתכן שאי מי שראה אותנו מרחוק התנדף מבהלה, ירדנו במדרגות בנין המוביל אל העמק וגבר חרדי צעיר עצר אותי, לקח ממני את הכלב כמעט באלימות וחרף מחאתי אמר שהוא ייקח אותו אל החווה מכאן, הכלב נגרר אחריו בחוסר רצון, אבל לי כבר לא היה עוד מה לעשות, חזרתי הביתה.








יום שבת, 16 באפריל 2011

טרמפיסטיות

זה היה יום לפני הצילומים לתמונת סוף השנה התשיעית, אני לא הסכמתי בכלל להשתתף בצילומים האלו, תמיד התעקשתי לחרוג מהכלל, אבל קטיה עוד לא ידעה שבתמונה הזו היא תהייה אדומה.

יומיים לפני אני וונסה כבר הכנו תכנית בריחה מורכבת לטיול הנועז שלנו ושיתפנו את קטיה בסוד הגדול.
בבוקר יצאנו מהפנימייה בתלבושת האחידה ותיק בית הספר, כמו בכל בוקר, אבל הפעם חיכינו שרכזת הפנימייה תעזוב את הבית הפונה אל היציאה האחורית, וידאנו שהשער האחורי פתוח ושאף אחד לא רואה וטסנו דרכו ישר לתוך העמק המוביל לכביש הראשי, ונסה העירה בהומור אמריקאי עם מבטא: "הקוצים כאן בגודל של סבא שלי" ואין לי מושג אם בכלל היה לה סבא.
תהינו לגבי עכבישי ענק מסוימים אם יתכן שהם ארסיים בגלל הצבעוניות הצהובה אדומה שלהם ועד שסיימנו לתהות כבר מצאנו עצמנו בכביש הראשי, מתפשטות.
הורדנו את החצאיות הכחולות, הגרביים הלבנות והחולצות המכופתרות, נשארנו במכנסונים קטנטנים, גופיות ונעלי פלטפורמה.

לא עבר זמן רב ונאספנו לתוך רכב חולף, ביקשנו להגיע לכנרת בלי בכלל להבין את הכיוון, הנהג הוריד אותנו באחד הצמתים והסביר לנו איפה לנסות את מזלנו, התקדמנו לעבר המטרה טרמפ אחר טרמפ, היה למשל את ההוא שנהג במסחרית ובה מושב בודד ליד הנהג, אז ונסה וקטיה טיפסו מאחורה ונשכבו בתא המטען מכסות עצמן ביריעת פלסטיק שהייתה שם, ואני ישבתי מתוחה קלות לצד הנהג, גם הנסיעה הזו עברה ללא כל אירועים חריגים מלבד אולי אוטובוס נוסעים שחלף על פנינו והלחיץ את הנהג שמא יראו מלמעלה את המטען החריג.

אמרו לנו שהגענו, והיה יום חם מדי, ואף אחת מאיתנו לא ידעה איפה ואיך למצוא את החוף.
היינו צמאות רעבות עייפות וצריכות פיפי. שאלתי עובר אורח לאיזה כיוון זה החוף, וצעדנו עוד דרך ארוכה כשאנחנו חולפות על פני חופים סגורים בתשלום וכמעט מתייאשות.

ברגע שמצאנו את החוף הפתוח ההרפתקה הגיע לשיא חדש, קטיה שתתה מים מהכינרת ואולי גם אני וונסה עשינו כך אחרת היינו בסכנת התייבשות, נכנסנו לעומק רוקנו את השלפוחיות וצווחנו בשמחה משפריצות מים לכל עבר.

את הדרך חזרה עשינו דרך נצרת שתושביה האדיבים תרמו לנו את חלקם במסע ולקחו אותנו חזרה לקרבת הפנימייה, שם לבשנו תלבושת בית ספר. כבר הייתה שעת דמדומים, וקטיה הייתה אדומה ולוהטת. אני וונסה באופן כלשהו הצלחנו להישאר בצבע סביר.

מי היה חושד שלא עשינו את מה שסיפרנו שעשינו, ששכבנו כל היום בדשא מאחורי בית הספר, כי מי בכלל היה מאמין ששלוש ילדות בנות 15 חזרו עכשיו בשלום ממסע מטורף.


יום שבת, 19 בפברואר 2011

החיים מנצחים! לפעמים אותי ולפעמים לטובתי



לפעמים הדיכאון כל כך עמוק ואני מדרדרת את עצמי כל כך למטה,

אחרי שהזקתי לעצמי בכל מני דרכים יצירתיות 
עודף משקל 
ומינוס אנרגיות
עודף בלגאן ולכלוך 
ומינוס גדול בבנק
במקום הזה שאני רק רוצה לחסל את עצמי לחלוטין 
משום מקום משהו דוחף אותי לצאת מזה
כוח בלתי מוסבר מעמיד אותי שוב על הרגליים ומכריח אותי להיאבק

זה ככה כבר שנים והנה כמה שירים שכתבתי בעבר:



משחק כואב

שוב מתפתה למלכודת כאב 
החיים שלי כמו משחק מחשב 
מתפתה להמשיך גם אחרי שכבר נמאס לי 
רק כדי לדעת מה קורה אחרי 
ואיך ניראה השלב הבא

מבטיחה לעצמי שהפעם אעצור בזמן 
לפני שיהיה מאוחר להפסיק לשחק 
לפני שהחיים יציעו אפשרויות חדשות 
ואמשיך לחיות רק מתוך סקרנות

מחפשת את הזמן האבוד 
בשלב הזה הבנתי 
שהכול היה לשווא 
בקלות אני הולכת לאיבוד 
אולי החיים האלה 
לא בשבילי

אני שחקנית בינונית במשחק מרושע 
מבקשת הזדמנות שנייה 
מול הביג בוס המלחמה הכי קשה 
למה תמיד שומרים אותה לסוף 
הסוף הכי קשה 
מי דיבר על התחלה

חבל שהתפתיתי והמשכתי במשחק 
חבל שלא עצרתי מזמן 
חבל שלא עצרתי את חיי בזמן 
שלא עצרתי את הזמן 
רק מתוך סקרנות

אבל רציתי לדעת מה קורה בסוף 
ומה לחיים עוד יש להציע 
לראות שהביג בוס היא רק קלישאה 
ואיך בכלל נראה השלב הבא 
אני עדיין רוצה לדעת

(2009)


מלחמת חיי

מלחמת עולמי החלה
ואני המנצחת
מצרה על הדיכאון
מרעיבה אותו
ותש כוחו
לא יוכל לפרוץ
את חומות מבצרי

כפעם בפעם מחדש כוחו
מנסה להלום בי ונכלם
לשווא בגליו ינסה לשטפני
כי הסכר איתן ניצב

אך למחבליו לא יכולתי
עודם חותכים בבשרי
אך הוא הדיכאון
מדוכא

ולסוף מלחמות יוודע המחיר
עת ייחשפו הקרבנות

(2004) 



יום רביעי, 19 בינואר 2011

הרהורים על רגשות וכאב



כשמישהו שובר רגל או נחתך קל לראות את הכאב שלו, כולם סביבו מכרכרים בחיבוקים ותשומת לב אקסטרה כדי שירגיש טוב ויתעודד, כשכואב הראש או אם חולים בשפעת יש שלל תרופות משככות מתפנקים עם תה ומרק ומתכרבלים במיטה, אבל כשנשבר הלב או אפילו רק צובט זה כואב ואין לזה תרופה וקל לשכוח שיש כאן פצוע שמנסה להחלים את הכאב הזה לא רואים מבחוץ ולא מקבלים עליו אישור מחלה ולנוח במיטה.

כשכואב בנפש זה תמיד קשור בעוד אדם וזה אותו אדם שרצית לאהוב כי הוא עשה לך כל כך טוב זה שנגע בך מעבר לשכבות ההגנה, אותו אחד שרק עבורו הסכמת לחשוף את נשמתך, סביר להניח שהוא או היא הרגישו דברים דומים עד הפציעה.
כשהלב נפגע הדבר הכי טבעי הוא לחפש את הגורם ולקרוא לו הפוגע, ועוד יותר טבעי לחפש את החלק החסר ולנסות להחזיר אותו למקום, אבל מה לעשות שהחלק הזה כנראה נמצא בדיוק אצל זה שכבר אי אפשר להמשיך איתו ולא משנה אם בגלל שטות או חוסר ברירה כשחותכים זה אף פעם לא מתחבר בחזרה באופן מושלם, תמיד תישאר צלקת, ולכן הכי טוב לתת ללב את הזמן להגליד בעצמו ולהשאיר מקום למשהו חדש בעתיד שימלא אותו.

ההיגיון מזהיר אותנו עשרות פעמים ואנחנו מכירים את הלב שלנו כל כך טוב, הוא רגיש ואנחנו עלולים לפגוע בו כל כך בקלות, אנחנו לא תמיד זוכרים שגם למישהו אחר יש לב דומה שיודע להתפוצץ ולכאוב. כשנותנים למישהו לגעת לנו בלב אם זה הדדי אז גם אנחנו מקבלים קצת אחריות על הלב שלו, והכי קל לשכוח את האחריות הזו כשרוצים בעיקר לכייף.
כשהרגש משתלט מסתבר שקשה ואולי כמעט בלתי אפשרי שלא לעשות כמה שטויות וטעויות בדרך, עוד לא שמעתי על הרבה מקרים שזוג נפרדו ולא היו נפגעים מישהו תמיד נפגע וגם לצד שיוזם את הניתוק בסופו של דבר קשה גם אם היוזם לא הרגיש או לא רגיש כמו הצד השני.

ובסך הכול יש לי כמה מסקנות:
אהבה זה כן משחק- כן משחקים ברגשות כי אי אפשר להימנע מזה, לשחק זה כיף אבל בסוף מישהו מפסיד ולכל משחק טוב יש גם סוף שצריך לסדר ולנקות אחרי, ולמשחקים שאין סוף יש תמיד עליות וירידות.
אנחנו לא רוצים לקחת אחריות על הנפש של מישהו אחר, וברור שאנחנו לא מעוניינים לפגוע במישהו אחר במיוחד לא אם אנחנו רואים בו ראוי לקרבתנו, אבל זה ככה בכל מקרה.
הכי חשוב זה לא לשקר גם לא לעצמינו ולקוות שבאותה מידה יהיו כנים איתנו.

אני השתמשתי בטקטיקה מצוינת כדי להגן על הלב שלי, אני שמה אותו בחלון לראווה, הוא עוד לא הגליד אבל אי אפשר באמת לגעת בו אולי להכתים את הזגוגית בניסיון, יום אחד ישדדו לי אותו משם
ויתחיל משחק חדש ומסוכן, וזה אף פעם לא אותו דבר.