טרמפיסטיות

זה היה יום לפני הצילומים לתמונת סוף השנה התשיעית, אני לא הסכמתי בכלל להשתתף בצילומים האלו, תמיד התעקשתי לחרוג מהכלל, אבל קטיה עוד לא ידעה שבתמונה הזו היא תהייה אדומה.

יומיים לפני אני וונסה כבר הכנו תכנית בריחה מורכבת לטיול הנועז שלנו ושיתפנו את קטיה בסוד הגדול.
בבוקר יצאנו מהפנימייה בתלבושת האחידה ותיק בית הספר, כמו בכל בוקר, אבל הפעם חיכינו שרכזת הפנימייה תעזוב את הבית הפונה אל היציאה האחורית, וידאנו שהשער האחורי פתוח ושאף אחד לא רואה וטסנו דרכו ישר לתוך העמק המוביל לכביש הראשי, ונסה העירה בהומור אמריקאי עם מבטא: "הקוצים כאן בגודל של סבא שלי" ואין לי מושג אם בכלל היה לה סבא.
תהינו לגבי עכבישי ענק מסוימים אם יתכן שהם ארסיים בגלל הצבעוניות הצהובה אדומה שלהם ועד שסיימנו לתהות כבר מצאנו עצמנו בכביש הראשי, מתפשטות.
הורדנו את החצאיות הכחולות, הגרביים הלבנות והחולצות המכופתרות, נשארנו במכנסונים קטנטנים, גופיות ונעלי פלטפורמה.

לא עבר זמן רב ונאספנו לתוך רכב חולף, ביקשנו להגיע לכנרת בלי בכלל להבין את הכיוון, הנהג הוריד אותנו באחד הצמתים והסביר לנו איפה לנסות את מזלנו, התקדמנו לעבר המטרה טרמפ אחר טרמפ, היה למשל את ההוא שנהג במסחרית ובה מושב בודד ליד הנהג, אז ונסה וקטיה טיפסו מאחורה ונשכבו בתא המטען מכסות עצמן ביריעת פלסטיק שהייתה שם, ואני ישבתי מתוחה קלות לצד הנהג, גם הנסיעה הזו עברה ללא כל אירועים חריגים מלבד אולי אוטובוס נוסעים שחלף על פנינו והלחיץ את הנהג שמא יראו מלמעלה את המטען החריג.

אמרו לנו שהגענו, והיה יום חם מדי, ואף אחת מאיתנו לא ידעה איפה ואיך למצוא את החוף.
היינו צמאות רעבות עייפות וצריכות פיפי. שאלתי עובר אורח לאיזה כיוון זה החוף, וצעדנו עוד דרך ארוכה כשאנחנו חולפות על פני חופים סגורים בתשלום וכמעט מתייאשות.

ברגע שמצאנו את החוף הפתוח ההרפתקה הגיע לשיא חדש, קטיה שתתה מים מהכינרת ואולי גם אני וונסה עשינו כך אחרת היינו בסכנת התייבשות, נכנסנו לעומק רוקנו את השלפוחיות וצווחנו בשמחה משפריצות מים לכל עבר.

את הדרך חזרה עשינו דרך נצרת שתושביה האדיבים תרמו לנו את חלקם במסע ולקחו אותנו חזרה לקרבת הפנימייה, שם לבשנו תלבושת בית ספר. כבר הייתה שעת דמדומים, וקטיה הייתה אדומה ולוהטת. אני וונסה באופן כלשהו הצלחנו להישאר בצבע סביר.

מי היה חושד שלא עשינו את מה שסיפרנו שעשינו, ששכבנו כל היום בדשא מאחורי בית הספר, כי מי בכלל היה מאמין ששלוש ילדות בנות 15 חזרו עכשיו בשלום ממסע מטורף.